כמו הרבה בנות, קרוליין שילר אהבה סוסים בילדותה. אך בניגוד לרוב, היא מעולם לא הצליחה לגמור לגמרי משלב הפוני שלה. אפילו כסטודנט לתארים מתקדמים בבית הספר למכון לאמנות בשיקגו, שילר היה קם לפני עלות השחר ונוסע 40 מייל מערבה לעיירה אילינוי ויין, מרכז גידול סוסים במאה ה -19 שעדיין מתהדר בשבילי סוסים ציוריים. לפעמים ארכיטקטורת הפנים העיקרית הביאה את חברתה דאז (כיום בעל), האמן ג'ו ווג'רסקי. באחד הטיולים מסוג זה בשנת 1996 ביקש שילר לעצור את המכונית כדי שתוכל להעריץ קודק מושב קטן. "תראה, " היא נאנחה. "זה סוג הבית שאף אחד לא מתפנה אליו מעולם."
אז תארו לעצמכם את הפתעתם של הזוג בסוף השבוע הבא בו המקום שלט למכירה. שילר התקשר לסוכן הנדל"ן והודיע "עלינו לקנות את הבית הזה." והם עשו זאת, הגשימו חלום ותיק להחזיק קוטג 'כפרי כזה באחד הסרטים האהובים על שילר, גברת מיניבר. היא ראתה את הסרט מ -1942 תריסר פעמים, ובמהלך כל צפייה הייתה אותה מחשבה: "אני רוצה לגור שם." עכשיו, במובן מסוים, היא עושה זאת.
שילר עיצבה את עיצוב הבית של שנות הארבעים שלה בכדי לזמן את הנעימות של הבית הבדיוני, עם "ציפוי, דלתות הולנדיות וטקסטיל עשיר." הוסף דונם של אדמה בערבה, ויש לך אידיליה משפחתית כפרית. ילדי הזוג, אוון בן 10 וסטלה, 7, חולקים את תשוקתם של אמם לסוסים, וסופי השבוע מלאים ברכיבות קבוצתיות הגורמות להם להרגיש כאילו "העיר רחוקה שנות אור".
למעשה, מדובר בשעה, ובימי שני מוצאים ששילר מתייצב לתפקיד שמספק את הצד "עכבר העיר" שלה. היא עבדה באימפוריום העיצוב של שיקגו ג'ייסון בית וגן במשך 16 שנים, ועולה במדרגות. כקונה ראש בחנות המפורסמת הזו, שילר מטייל ברחבי העולם בחיפוש אחר ריהוט וינטאג 'ועכשווי - אך היא צוחקת מהמחשבה שנסיעות כאלה נוצצות. לעתים קרובות יותר, היא בשוק פשפשים בלגי רפש בארבע וחצי לפנות בוקר, מכניסה דרך פחים עם פנס. אבל אז היא מגלה, למשל, חתיכת כסף נדירה או מתלה מפואר של קרני איילים על מדף מאובק.
"אני משתמש בדמיוני כדי להסיר את הפריט מההקשר שלו, " אומר שילר, "ואני שואל את עצמי, 'האם מישהו אחר היה רואה את מה שאני רואה בו?'" אם התשובה כן, הוא נרכש לחנות ... בדרך כלל. אותם קרני איילים כאמור הם אחד המאמרים הנדירים שיילר הרשתה לעצמה לקנות לביתה. "אם הייתי לוקח הביתה את כל מה שאהבתי, " היא אומרת, "הייתי לוקח הכל הביתה."
לקטעים שהיא כן מביאה הביתה נושא מאחד: שובה לב חזותית אך לא כל כך בררנית. "אנחנו לא אנשי רכבת, " היא אומרת. "שום דבר שאין לנו יקר כל כך, ויש בוץ בחדר הבוץ שלנו."
עם זאת, חדר הבוץ הזה מספק היכרות מקסימה עם הבית. שילר עיצב את החלל לעורר חדר אנגלי ישן, עם רצפות לבנים וקירות אפורים כהים. מגפי רכיבה עומדים תחת תצוגה של כדורי פולו, תצלום של קבוצת הכדורגל של סבא של שילר של בית הספר התיכון, מגפיים נשלפים משוק הפשפשים בפריס ועצם לסת של איילים שנמצאה בטיול. הסצנה מזמינה את האורחים להישען פנימה ולהתפעל מהמפתחות העתיקים או לבחון את סרטי הסוסים המשיי. "זה מרגיש טוב שיש דברים שגדלת איתם, יצאתם לטיולים מיוחדים או ביצעתם", אומר שילר.
מה שהיא גדלה איתו בהחלט השפיע על הסגנון האקלקטי של שילר עצמו. אביה האדריכל עבד הן במגדל סירס של שיקגו והן במרכז ג'ון הנקוק, והעדיף קירות לבנים וריהוט מודרני. בינתיים, אמה מחזיקה במה ששילר מכנה "אסתטיקה צוענית", עם שכבות עתיקות עשירות בהיסטוריה, טקסטיל מלא חיים וממצאים אתניים. למרות שהאישיות העיצובית של הוריה נראית יותר מנוגדת מעט, הם שימשו היטב את שילר ביצירת חללים אלגנטיים אך לא צוננים, אינטימיים ובכל זאת רחוקים מלהיות עמוסים.
קח את המטבח, עם קירותיו האפורים בצבע אפור ותקע לבן-נקי - עדות, אולי, לאסתטיקה של אביה. אבל הוא לא היה מוסיף את שולחן העץ החם, או מזדווג את הקימורים השופעים שלו עם ספה מגולפת בצורה משוכללת שמפתה את סטלה ואוון "להסתובב ולעשות שיעורי בית בזמן שאני מבשלת", אומר שילר.
בחדר השינה הראשי, קירות כחולים מגניבים מעניקים תחושה שלווה, כמו ספא, אך שילר הוסיף אגרוף חזותי עם ראש מיטה איטלקי מקושט, שטיח עור פרה מעוטר בסטנסיל, זריקת אנגורה מטורקיה, ופסל בודהה מעץ. "אולי חסר לי תחושה של הרפתקאות מבחינת צבע, " היא חושבת על הסגנון שלה, "אבל אני מפצה על זה באמצעות חומרים מנוגדים."
חדר השינה התווסף בשנת 2006, לאחר שהגיעו אוון וסטלה ובני הזוג גילו כי "הקוטג 'שלהם בגובה 1, 500 מטר מרובע כבר לא הרגיש כל כך ענק." הם גם יצרו חדר משפחתי פתוח שהרגיש כמו "קופסה גדולה" עד ששילר זיהה את התקרה הגבוהה והלבנה מאוד כבעיה. היא נזכרה כשראתה עץ מעוגן בתקרות בצרפת, ולכן ביקשה מבעלה להתקין עץ שהוצל מאסם אמיש הסמוך.
"זה דרש קצת התחננות", היא אומרת, "אבל ג'ו הוא ספורט טוב על התשוקות שלי." עץ האסם מוסיף חום, מרקם והנהון להיסטוריה של הסוסים באזור. החלל המלא אור מציע גם נקודת נגד אוורירית לקירות החומים הכהים של הסלון ואמנות ציפורים גדולה מדי. זה המקום בו מבוגרים מתכנסים למסיבות, מערבבים שתייה בבר שהיה בעבר מזכירת סבתא רבא של שילר. "אני אוהב את המזכירה כי זה היה שלה, " אומר שילר, "אבל מכיוון שאנשים לעתים רחוקות כותבים מכתבים, חזרתי וחזרתי על זה במקום לשמר את היצירה כאנכרוניזם."
זו נקודת מבט מעשית שמעניקה השראה לפילוסופיה העיצובית שלה: הביא את היצרים הכבודים שלך - אהבת סוסים, סרט אהוב, ירושות יקירות - להווה. אחרי הכל, בית עשיר בדברים שגרמו לנו להיות אנחנו יהיה מלא נוחות הרחק אל העתיד.
מחברם של מספר ספרי שירה, ביניהם Unmentionables (WW Norton), יליד אילינוי
בת אן פנלי
מלמד אנגלית באוניברסיטת מיסיסיפי.
התבונן בסביבתה.
