מדוע הסבים והסבתות הם הדבר הכי טוב אי פעם עבור ילדי גירושין - כנסיית הדברים הקטנים - חיי מדינה

הייתי בן שמונה כשהורי ישבו אותי ואת אחותי לילה אחד והסבירו שאבא שלי עובר לגור. זה היה אחד מאותם רגעים בחיים שלא נראים כל כך משמעותיים באותה תקופה, אבל אתה מבין שנים לאחר מכן שגלי ההלם ממשיכים להדהד באינספור דרכים.

השנים הבאות היו סוערות. הורי ניסו להתפייס בשלב מסוים, ואז אמי בסופו של דבר נישאה בנישואים שניים שלא התייעצו שהסתיימו בצורה גרועה והביאה לכך שעברנו לביומונט כדי להיות קרובים יותר להוריה, המטפלת שלי והבוב הגדול. עד היום נני ובוב הגדול משמשים לי הוכחה לכך שלפעמים שני ניגודים מוחלטים מוצאים זה את זה ומגלים איך לבנות חיים משותפים.

אחותי הקטנה הלכה לבית ספר פרטי וכשבוב הגדול הלך לאסוף אותה יום אחד, במקום פשוט לעצור על שפת המדרכה כמו ההורים האחרים, הוא הסיע את העגלה הלבנה הענקית שלו לאורך כל הכביש עד לדלת הכניסה. מסתבר שיורד גשם, והוא לא רצה שהיא תרטב. היא הייתה כל כך נבוכה בקו הפאס פאס של קו קרוליו שלה, עד שהיא נעלה לראש המושב הקדמי כאילו היא בדיוק שדדה את המקום וצעקה, "לנסוע, לנסוע, לנסוע!"

בניגוד לבוב הגדול, לנני היה סגנון ותמיד נהג בקדילק. בתיכון הייתי בורח ברחוב לביתה כדי לשאול לה בגדים ותכשיטים כי תמיד היו לה אופנות אחרונות ואוסף שרשראות טוויסט-חרוז שיגרמו לך לבכות. אני מאמין שהמונח "מצועצע" הומצא כמעט אך ורק כדי לתאר את הסגנון שלה.

כשהייתי כבת תשע, נני ובוב הגדול קנו בית אגם בקולמניל, טקסס, אוכלוסייה 318. המשפחה שלנו לא בהכרח (ובהכרח, אני מתכוונת בכלל לא) את מה שתגדיר כ- "חיצוני" ו מעולם לא חלמה להחזיק בבעלות על סוג כלשהו של רכוש על שפת האגם עד שנני, שהחלה למכור נדל"ן מאוחר יותר בחיים בגלל אהבתה לקדילקים ותכשיטים, מעדה את הבית כשהחברה שלה רשמה אותו למכירה. איש מאיתנו לא ידע את הדבר הראשון בסירות או ברציפים או בעמודי דיג מלבד מה שראינו בבריכת הזהב. (ובואו נהיה כנים, קתרין הפבורן והנרי פונדה יכולים לגרום לכל דבר להיראות חולמני. "הלונים, נורמן! תראו את הלונים!")

לזכותנו ייאמר שכולנו קפצנו בשתי רגלינו. נני העלתה אותנו אל ה- Get It and Go של סבתא גרהם, המכולת העתיקה ביותר שהייתי בה אי פעם, עם סבתא גרהאם ותיקה לא פחות שישבה מאחורי הדלפק. (תמיד היינו מתארים אותה כ"גם לקמטים שלה יש קמטים. ") נני קנתה לנו אמבטיות קלקר מלאות בסורקי לילה כדי שנוכל לפתות את הווים של עמודי הזבקו הקטנים שלנו. היינו יושבים שעות על המזח כשהשמש מוסיפה לנמשים על אפנו בזמן שאנחנו שמים לבד תולעים על קרסינו ותופסים 104 מוטות בצהריים אחד. אבל עם כל מלכוד היינו צועקים, "BOB BOB, בוא להשיג את הדג הזה!" והבוב הגדול היה מפסיק כל מה שהוא עושה כדי לבוא להוריד את הדגים שלנו מהשורה בשבילנו ולהשליך אותם למים בכדי שנוכל בהתחלה לתפוס אותם.

בילינו שם שבועות במהלך הקיץ, צפנו על צינורות פנימיים, יצאנו לטיולי סירות, לדוג, לצלות נקניקיות ומרשמלו מעל מדורת המדורה ולצאת לטיולי גישוש בדרך העפר הארוכה שהובילה לכביש המהיר. בקיץ אחד בן דודי, טוד, בנה מזח צף שאנו כינו אותו לנני האס אס. היינו מוציאים אותו לאמצע האגם ומבלים את כל היום בציפה ובשחייה. כולם היו מסתובבים בחזרה לבית כדי להשיג משקאות, כריכי גבינת פימיינטו וחטיפים שונים. חשבתי שבן דודי הגדולים היו כל כך נוצצים ומתוחכמים כשהם מרחו שמן תינוקות על עורם בזמן שסיגריות משתלשלות מהשפתיים שלהן, שהיו לכות עם מעיל טרי של מייבלין, בעוד שקופסת ריבות שיחקה שירים של ווילון ווילי ברקע.

בימים שכולנו הספקנו מהמים והשמש, נסענו לוודוויל לנסוע לוולמארט. (ככה אתה יודע שאתה בעיירה קטנה: "הוולמרט", "מלכת החלב", "הסוניק".) היינו עומסים על עיקרים כמו איפור חדש, בגד ים, צפים, עמודי דיג, וצעצועים. זה היה עוד בימים בהם וולמארט נמצא רק בעיירות קטנות, כך שזה היה חידוש מוחלט עבור בנות העיר. עבר זמן רב וחוויתי את התופעה המכונה כעת "קניות יעד", בה אתה נכנס לחנות לקנות בקבוק קופרטון ומוצא 100 דולר יותר עניים עם עגלה מלאה דברים שלא ידעת אפילו שאתה רוצה .

בילינו שעות בוולמארט ותמיד גמלו לנו לימונדה סחוטה וחתיכת כלב תירס מהדוכן שהוקם מחוץ לחנות. ואז היינו פונים הביתה ושחייה מהירה באגם לפני שהשמש שוקעת. בערבים ההם דילגנו על המקלחת והלכנו לישון עם שערותינו לחות ממי האגם, כשהם חמים בפיג'מות החדשות שלנו מוואלמרט כאשר מזגן יחידת החלונות פוצץ אוויר קפוא לחדר הדרגש בו ישנו על מזרני קצף.

נני ובוב הגדול מכרו את בית האגם מספר שנים לפני שהלכו לעולמם, אך שניהם קבורים בבית הקברות הקטן בקולמניל מכיוון שבית האגם היה כל כך הרבה יותר למשפחתנו מאשר רק מקום לדוג או לרכוב על סירה. זה היה בית חלקי עם מתווה משונה, מכיוון שחדרים נוספו כדי לפנות מקום לעוד אנשים כאשר בני דודי התחילו לאכול משפחות משלהם, אבל זה המקום בו קרה החיים האמיתיים. היו מריבות בבית ההוא; תמיד הייתה דרמה; היה שם בוב הגדול של ההודיה, כל כך עייף מכולנו שהוא שתה קצת יותר וודקה ממה שהיה סביר והלך לעולמו בשולחן האוכל. אלה היו חיים אמיתיים, מבולגנים, גולמיים מלאי אהבה, אכזבות, חגיגות, כעסים, צחוקים ודמעות. כילד שנאבק באיך שהמשפחה אמורה להיראות, מצאתי את זה במימי האגם ההוא ובקירות הבית הקטן הזה.