הקטע הבא הוא קטע מתוך ספר הזיכרונות של רורי פיק, " החיים האלה אני חי": חיי אדם יוצאי דופן, רגילים והאישה ששינתה את זה לנצח ( תומאס נלסון ), שיצאה ב- 14 בפברואר 2017. בה חולק פוק סיפורים שלו חייו המוקדמים, עלייתו לתהילה ככותב נאשוויל, ונישואיו ושותפותו המוסיקלית עם אשתו ג'ואי, שהלך לעולמו בשנה שעברה לאחר מאבק בסרטן צוואר הרחם.
היא רצה במעלה השלבים השניים בכל פעם ונחתה שם, ממש מולי. ג'ינס דהוי, מגפיים מאובקים וחולצת כפתור. לא היה לי מושג שחיי עומדים להשתנות לנצח.
היא ראתה אותי בעבר, אגלה זאת אחר כך. בקפה Bluebird כשנתיים קודם לכן. שיחקתי מופע של כותבי שירים, והיא הייתה בקהל וישבה במרחק כמה מטרים ממני. לא ראיתי אותה ולא פגשתי אותה, לפחות, לא שאני זוכר, אבל היא זוכרת את זה בצורה מושלמת. היא אמרה כשהקשיבה לי שרה את השירים שכתבתי ומספרת את הסיפורים שלי, הייתה לה התחושה הזו שעברה עליה שאני זו. שאנחנו הולכים לבלות יחד את שארית חיינו. היא גם אמרה לי את זה. זה לא היה בעוד שנתיים, אבל זה היה אחד הדברים הראשונים שהיא אמרה לי כשסוף סוף קיבלנו את ההזדמנות להיפגש ולדבר.
אבל באותו לילה ב- Bluebird, היא לא אמרה כלום. משהו בתוכה פשוט ידע. הדרך בה האווזים הקנדיים שעפים מעל בית החווה שלנו יודעים מתי הגיע הזמן לפנות דרומה או לפנות צפונה לביתם בסוף החורף. אף אחד לא יכול להסביר איך הם יודעים ... הם פשוט יודעים.
באותו לילה בלייבבירד התארך, הצגתי בפני הקהל את בנותיי היידי והופי. ג'ואי אמרה שהיא חשבה לעצמה, אה, הוא נשוי. איזו בושה. כל הטובים כבר תפוסים. אחר כך המשיכה בחייה, עובדת במרפאת וטרינרים לסוסים ומנסה למצוא את דרכה במוזיקה.
ג'ואי + רורי מופיע בסטיישן פונדק של נאשוויל במהלך פסטיבל Tin Pan South ב -2 באפריל, 2013.
זה היה בשנת 2000 והיא עברה לנאשוויל שנתיים קודם לכן, מעיר הולדתה, אלכסנדריה, אינדיאנה. ידועה כעיר הולדתו של אגדת הבשורה ביל גייר, הייתה זו כשעה צפונית-מזרחית לאינדיאנפוליס ומיליון מיילים ממוזיקת סיטי, שם חלמה ג'ואי לעבור דירה מאז שהייתה ילדה קטנה. דולי פרטון הייתה הגיבור שלה. היא למדה את "מעיל הצבעים הרבים" כשהייתה בת שלוש או ארבע. לפני שהספיקה לקרוא, היא לקחה קלטת קומה למעלה בבית החווה בו גדלה ולא חזרה למטה עד שהכירה בעל פה את כל השיר.
אלכסנדריה (המקומיים קוראים לזה אלכס ... מדברים כמו "אלק") הייתה קהילה קטנה ומופלאה, ושנות השבעים והשמונים היו תקופה נפלאה לגדול בה. אביה, ג'ק מרטין, ניגן בגיטרה ועבד אצל ג'נרל מוטורס, ואמה, ג'ון, הייתה אם שהייה בבית שהיה לה קול של מלאך הונקי-טונק. הם נפגשו בתיכון וניגנו יחד בלהקה. שניהם חלמו לעשות משהו נוסף עם המוזיקה שלהם, לפני שחיתולים ותיקים היו הפכה למטרה וחמישה פיות קטנים בעדיפות. לג'ואי היו שתי אחיות גדולות, ג'ודי וג'ולי; אח צעיר יותר, ג'סטין; ואחות תינוקת, ג'סי. ג'ואי בילתה את ימיה במשחקים בקורנלים ובאסמים ורכיבה על אופניה לבתים של שכנים עד שהייתה מבוגרת מספיק לקנות את סוסה הראשון. מכאן ואילך היא רכבה על קטיפה לכל מקום אליו הלכה. היא אמרה, במשך שלוש או ארבע שנים ברציפות, היא הלכה בתור הפרש ללא ראש ליל כל הקדושים וטריק או טיפל באוכף.
אלה היו זיכרונות נהדרים עבורה. וכך גם תקופות השירה שלה עם הוריה. הם ניגנו בירידים מקומיים ו VFWs, וכל מקום אחר שיאפשר לה לשיר, בזמן שאבא שלה ניגן על גיטרה הגילדה של שנים עשר המיתרים. מוזיקה תמיד הייתה המתנה שלה. הקול שלה היה מיוחד, אמרו כולם אז. הם אומרים את אותו הדבר עכשיו, כמעט אחרי חיים שלמים.
כשג'ואי סיימה את בית הספר התיכון בשנת 1994, היא עדיין שרה והפנתה את ראשה לעבר נאשוויל. היא ידעה שכאן היא רוצה וצריכה להיות, אבל היא לא ידעה איך היא הולכת להגיע לשם. היא עבדה אצל וטרינר סוסים בשנתיים הבאות, ואז העבירה לווטרינר בטנסי. כך הגיעה לכאן. ג'ואי תמיד היה מעשי. אפילו החלום שלה היה מעשי.
ג'ואי + רורי בטקס פרסי ה- 48 האקדמי השנתי למוזיקת קאנטרי ב -7 באפריל 2013 בלאס וגאס, נבדה.
פעם בנאשוויל נקטה בגישה ייחודית להתפרסם. היא עבדה עם סוסים. זו הייתה התוכנית שלה. היא תעשה את מה שידעה לעשות ומקווה שזה יוביל לאנשהו. וזה קרה. דרך עולם הסוסים היא הייתה פוגשת את אשתו של קיקס ברוקס ואז את קיקס (של ברוקס ודאן). ואביו של לאן ריימס, וילבר. כולם ראו בה משהו - תחילה בדמותה ואחר כך בכישרונה - ורצו לעזור. עם הזמן היא מצאה את עצמה עם עסקת תקליטים בסוני רקורדס ועם פול וורלי, מתהילה של דיקסי צ'יקס, והפיקה איתה אלבום. שם התייצבתי שוב.
ג'ואי עדיין עבד במרפאת וטרינרים לסוסים בתחנת תומפסון, דרומית לנאשוויל, ויום אחד בוב מקוליו, אחד הרופאים בקליניקה, אמר לה שהוא יוצא לפגוש את שכנו טים ג'ונסון. טים היה כותב שירים שהופיע באותו לילה, יחד עם בחור אחר בשם רורי לי. ג'ואי אמרה שהיא קיבלה חיוך גדול על פניה כששמעה את שמי וסיפרה לד"ר בוב על התקופה בה ראתה אותי משחק ב"כחול הזעם "כמה שנים קודם לכן. היא אמרה לו שאם לא הייתי נשואה עם ילדים, היא הייתה חושבת שנועדנו להיות יחד. ואז בוב הסביר לה שאני לא נשואה ושהייתי אב יחיד במשך שתים עשרה השנים האחרונות.
ג'ואי אמרה שהיא טפטפה את זה הביתה והתכוננה, ואז עשתה קו הר למאונט פלזנט לראות אם הרגשות שהיו לה לפני כן היו עדיין שם.
הייתי כבר בארמון של פרל, הכנתי את השולחנות ונשמע את המופע לקראת מופע הלילה כשג'ואי נכנס. זה היה מופע כותבי שירים שבועי שהרכבתי במקום החדש הזה, ורציתי שהכל יהיה בסדר. הלכתי לכיוון המדרגות כשראיתי את הרגליים הארוכות האלה מתגברות במדרגות, והאישה המהממת הזו עם העורב הזה נוחתת מולי.
הערב מסתכל למעלה, חשבתי. "שלום, " אמרתי. סורטה חייכה ואמרה שלום בחזרה.
"אני רורי, " אמרתי לה.
"ג'ואי, " אמרה. "קוראים לי ג'ואי."
ועולמי השתנה לנצח.
ג'ואי + רורי מופיע במרכז הכנסים בלאס וגאס בשנת 2012
לא ידעתי את זה באותה תקופה. אתה אף פעם לא יודע את הדברים האלה כשהם קורים. הם נראים כמו אירועים רגילים ויומיומיים - כאילו שום דבר מיוחד לא קורה, אבל זה כן. העולם משתנה ומעלה עומד לרדת למטה וימינה עומדת להישאר, והחיים שהכרת לפני כן לעולם לא יהיו זהים.
אני מניח שעמדנו שם ופטפטנו לרגע. אני שואלת אותה מה הביא אותה לשם ואומרת שהיא פוגשת חברים לצפות בתוכנית. הייתי ידידותית כלפיה, אבל היא הייתה מאוד נמרצת כלפי. אני זוכר שראיתי אותה מהשרפרף שלי על הבמה. אני עדיין יכול לדמיין את השולחן בו ישבה עם חברותיה. תהיתי איך בחורה כל כך יפה נכנסה למקום כזה. כל כך רחוק מנאשוויל, שם נראה כי כל הנשים היפות מתכנסות.
אבל אז בשבוע הבא היא הופיעה שוב. והיא שוב ישבה לשולחן והסתכלה עלי ושלושה כותבי שירים אחרים מופיעים. חשבתי שזה מוזר. כי הפעם כותבת השירים היחידה שהכירה על הבמה היא אני. האם היא חזרה רק לראות אותי?
חתימה על חתימות בחוויית ACM בשנת 2013.
אחרי המופע, חבורה מאיתנו הלכה לאורך הרחוב למשרדי. הפכתי את חנות החומרה הישנה בכיכר בהר פלאזנט לאולפן כתיבת שירים כחצי שנה קודם לכן. בפנים היו לי כמה ספות, פסנתר ומכונת סודה ישנה, שם שמרתי בקבוקי קולה קטנים. איכשהו ג'ואי הלך שם אחר הקבוצה שלנו וישב איתנו. ניסיתי לדבר איתה, אבל היא באמת לא אמרה הרבה. היא עדיין הייתה בלתי נלהבת. אני זוכר שחשבתי שהיה ברור שהיא לא מעוניינת בי. אז נודע לי שיש לה עסקת תקליטים והיא מחפשת שירים להקלטה, אז שאלתי אותה אם אוכל לנגן כמה מהשירים שלי בשבילה. אם שום דבר אחר, אולי היא תקליט אחת כזו. היא כתבה משהו על דף נייר והעבירה לי אותו. "אתה יכול לשלוח אותם לתיבת הדואר שלי, " אמרה כשיצאה החוצה. אז ידעתי בוודאות איפה אני עומד איתה. בשום מקום.
שבוע בערך עבר, והבנתי שיחד עם הכתובת שלה היא גם כתבה מספר טלפון על פיסת הנייר. אז התקשרתי לזה וקיבלתי מכונה. השארתי הודעה. חלפו כמה ימים, ולא קיבלתי שיחה חזרה. אלוהים עבד עלי ויכולתי לקרוא את השלטים. כולם אמרו, "הבחורה הזו לא אוהבת אותך." אבל בהמשך השבוע, משהו גרם לי להתקשר אליה בפעם האחרונה. השארתי לה תא קולי שאמר שאני מתקשר אליה בפעם האחרונה והוספתי, "אם אתה רוצה להתקשר אלי בחזרה, הנה מספר הבית שלי." תיארתי לעצמי שזה הסוף לזה. אבל בערך בתשע בערב, הטלפון צלצל.
ג'ואי + רורי השתתף בטקס פרסי ה- BMI Country ב- 30 באוקטובר 2012.
הרגע שכבתי את הבנות למיטה וישבתי על הספה בסלון כשהתקשרה. זיהיתי את המספר במזהה המתקשר, אז הרמתי את הטלפון ואמרתי כלאחר יד "שלום?"
הקול בצד השני אמר, "זה ג'ואי. אני רוצה להגיד לך למה היה לי קר ומרוחק ממך." ואז כשהקשבתי, כשהלסת שלי תלויה פתוחה, היא סיפרה לי על כך שהיא ראתה אותי ב Bluebird כמה שנים לפני והרגישה בפנים שאנחנו הולכים לבלות את שארית חיינו יחד ואיך היא ראתה את הילדים שלי וחשבה שאני נשואה . היא סיפרה לי על כך שהרופא אמר לה שאני לא נשואה ושהיא הגיעה להופעה במאונט פלזנט באותו לילה ראשון כדי לבדוק אם הרגשות שהיו לה במקור עדיין היו שם. "הם היו, " אמרה. אז היא חזרה גם בשבוע הבא. היא סיפרה לי עד כמה עצבנה לדבר איתי כי זה היה כאילו אלוהים אמר, "הוא ... זה מי שתתחתן."
חשבתי, זה בטח מתיחה. אולי ידידי טים ג'ונסון עשה מאמצים נרחבים כדי למשוך אחד על חברו. מעולם לא שמעתי על דבר כזה - במיוחד בא מילדה כל כך יפה. חשבתי, אם זה אמיתי, יכול להיות שרק זכיתי בלוטו!
אבל אז היא אמרה לי שהיא יוצאת עם בחור נפלא, באינדיאנה, ושהם יחד שנה וחצי והיא בטח הולכת להתחתן איתו. אבל היא רצתה לומר לי שאם הדברים היו שונים, אם התזמון טוב יותר, אולי היא ואני נהיה ביחד.
הייתי מבולבל. זה היה יותר מדי מכדי להאמין, אבל שיחקתי יחד.
"אז הייתי הייעוד שלך, אבל עכשיו מישהו אחר?" היא אמרה כן, כך זה נראה. חשבתי, זה הדבר הכי מטורף ששמעתי. אבל גם אני חשבתי שזה די מדהים בצורה משונה. ואז שאלתי אותה בצחוק, "האם נוכל להיפגש לקפה מתישהו כדי שאוכל לראות מי זה שפספסתי להתחתן?"
באופן מפתיע, היא אמרה כן, וקבענו תאריך להיפגש לקפה בשבת הבאה בבוקר בתחנת המשאית ליד היציאה שלי.
לקוח מתוך החיים האלה אני חי מאת רורי פיק. זכויות יוצרים © 2017. בשימוש באישורו של תומאס נלסון. www.thomasnelson.com.
עקוב אחרי Country Living בפינטרסט.
