סבי תמיד היה היסטוריון המשפחה, ובילה שנים אחרי מעקב אחר הדורות האבודים של אילן היוחסין שלנו. זו הייתה דרכו ללמד אותנו מאיפה הגענו, בתקווה שיום אחד נשמור על המסורת. הוא ואני תמיד היינו קרובים אבל לאחרונה הבנתי, בגיל 27, יש עוד הרבה מה ללמוד על סבי בן ה -82 ועל חייו לפני שנולדתי.
באוגוסט, במהלך ארוחת צהריים משפחתית, סיפרתי לסבא וסבתא שלי על טיול שתכננתי דרך קנדה במחוזות הימיים (אנו גרים בטורונטו). מוקדם יותר השנה הצבתי לעצמי מטרה לטייל בכל רחבי הארץ. עיניו של סבי נדלקו כשסיפר לי על טיול דומה שהוא ודודתי עברו לפני שנים. "האם נסעת לניופאונדלנד ולברדור? האם ידעת שעבדתי שם לפני 45 שנה?" הוא שאל.
עיירת הנמל סנט ג'ונס, ניופאונדלנד ולברדורמחוז ניופאונדלנד ולברדור הוא המזרח הרחוק ביותר בקנדה והנקודה האחרונה שנותרה לי לבקר בה. בגחמה, שאלתי אותו אם הוא רוצה להצטרף אלי, לא מבין אז כמה משמעות הטיול הזה יהיה לשנינו. במשך שנתיים בתחילת שנות ה -70, סבי נסע הלוך ושוב לסנט ג'ונס, עיירה ציורית באי ניופאונדלנד בערך 3, 000 ק"מ מזרחית לטורונטו, כמהנדס המפקח על הקמת מפעל אנרגיה. הצוות הבכיר בפרויקט פיתח במהירות שגרה בה הם ישארו בעיר ויסעו פחות משעתיים בכל יום בכדי להגיע לאתר העבודה. (היו עוד דברים לעשות בעיר; הם חשבו שעדיף לנסוע עוד קצת אם זה אומר שהם יוכלו להתחיל ולסיים כל יום בארוחה חמה של בקלה טרייה שנתפסה.)
לפני שיצאנו לטיול, סבי התקשר אלי ושאל אם אוכל להכין רשימה של כל המקומות שרציתי לראות. אחר כך התברר לי שהוא מכין רשימה משלו, אבל על המקומות שהוא רצה להראות לי. סיימנו עם רשימות תיור דומות מאוד, אבל כל נקודה שהוא בחר הותאמה עם סיפור שהוא היה להוט לספר לי על זמנו שם. עלינו טיסה של שלוש שעות ונחתנו בסנט ג'ון בבוקר מעורפל בתחילת ספטמבר. סבא הבטיח לי שהוא היה רגיל למזג האוויר הזה וראה גרוע יותר בתקופתו "על הסלע". נסעתי כשהוא מנווט את דרכנו ברחובות המוכרים (אליו) עד התחנה הראשונה שלנו. הערפל היה כה סמיך בגבעת הסיגנלים עד שלא יכולנו לראות את המים מתחתינו, אך הוא טרק דרך הערפל במכנסיו החדשים וחולצה צווארון, נחוש בדעתו למצוא את הנוף המושלם לספר לי את סיפורו.
בשנות ה 70 המוקדמות, הוא היה נשאר במלון הסוללות (כיום מעון סטודנטים באוניברסיטת הזיכרון), שעמד באמצע הגבעה של סיגנאל. באותה תקופה האתר עדיין לא היה מוקד משיכה לתיירים והוא היה מתעורר מוקדם לקטוף אוכמניות בר בצד הגבעה קרוב למקום בו נמצא כעת מרכז המבקרים. לאחר מכן הוא ועמיתיו היו פונים לפאב מקומי לעוגות בקלה לארוחת הבוקר לפני שהם נוסעים לעבודה.
בנסיעתנו לבונאוויסטה ביקש עצירה במורלנד. זה היה פעם האתר של אולם ריקודים מפואר בשתי קומות בו תנגן להקה חיה על במה שניתן היה להרים למעלה ולמטה בין הקומות. המקום הפופולרי הזה הפך מאז לתחנת דרך עם חנויות מזון מהיר ומתנות, שאותן כינה "סימן התקופה", אך בכל זאת נהנה לדבר על ימי הזוהר שלו.
היה זה במהלך הנסיעה הארוכה לבונאוויסטה וממנה הזדמנות לדבר באמת. כשעשינו את דרכנו דרך הלולאה האירית ולאורך שביל הגילוי ההיסטורי, חלקנו סיפורים על חיינו. היו כאלה שעדיין לא שמעתי ואחרים שנהנתי ללמוד עליהם יותר. הוא שיתף את הפילוסופיות והתיאוריות שמצא שהם אכן נכונים, כולל מועדף מסוים, ש" עדיף להתחנן לסליחה, מאשר לבקש רשות ", המוטו שהוציא אותו מכמה מצבים טריקיים לאורך השנים, הוא אמר לי . ואיך הוא תמיד ידע את מי לשכור לפי הניצוץ בעיניהם כשדיברו על היצרים שלהם, ואיך הוא רואה את אותו נצנוץ אצל כל נכדיו. זה היה במהלך אותן נסיעות מכוניות ארוכות שהצלחתי ללמוד יותר על חיי סבא וסבתא שלי יחד. עדיין עד היום סבי מחשיב את עצמו כאיש המזל שפגש את סבתי לפני 60 שנה; הוא אומר שהיא הסלע שמחזיק את המשפחה ביחד.
השבוע שלנו בניופאונדלנד הפך אותנו למיטב חברי הנסיעות. איזנו את הרצון לטייל כדי למצוא את הנוף הטוב ביותר עם חקר הקולינריה שלי. זה עוזר לסבא שלי לא לבדי; למעשה, הסמארטפון החדש שלו עזר לי למצוא את התנור הלחם המסחרי היחיד באי במועדון החברתי Bonavista, ואת התפריט האוונגרדי ועם זאת המקסים בפארק לופט לופט של פישר. זה גם עזר לנסוע לנקודה הגבוהה ביותר בפארק הלאומי טרה נובה לתצפית אווירית על הפארק. אחרי ארוחת הערב האחרונה שלנו באי, הוא התעקש לנסוע לבזיליקה של סנט ג'ון המטביל, שעדיין נשקף הנוף הטוב ביותר של "הצרים", הערוץ הצנום שמוביל לנמל סנט ג'ון מהאוקיאנוס האטלנטי שבין לבין שתי הגבעות, עד היום.
כמו כל הנסיעות הטובות, גם זה היה טרנספורמטיבי: עברנו מעבר להיותם סתם סבת ונכדה לחברים כשהתחלנו להבין אחד את השני טוב יותר בדרך. במהלך 27 השנים האחרונות הוא נראה כאילו אני גדל בכמה מהשלבים הטובים (והגרועים ביותר) בחיים, למישהו שהוא התרגש לטייל איתו. היה לו מספיק אמון בכדי לאפשר לי להסיע אותו דרך האי כשקיבל את התפקיד הימני של הנווט - כשהוא פוקח עין אחר כל איילים תועים שהעזו לעלות על הכבישים המהירים של שני הנתיבים! כשהוא הזכיר את 82 השנים האחרונות לחייו, הבנתי שתמיד היה אחד קבוע בכל הסיפורים שלו, וככה הוא היה גאה במשפחתו. סוף סוף הבנתי כמה המשמעות של הטיול הזה היא לשנינו : אני, סיימתי את המסע החוצה קנדה שלו, והוא, וחזרתי למקום שקרא לו פעם הביתה. ואין אף אחד אחר שהייתי מעדיף לצאת איתו למסע.
עקוב אחרי Country Living בפינטרסט.
