עברנו לגור בבית החלומות שלנו בשנת 2013. בחרנו בצבעים עזים לקירות שישלימו את בחירות הריהוט העכשוויות והמבטאים הדקורטיביים. ארונות מייפל כהים ודרמטיים עם ידיות מוטות נירוסטה עשויים נירוסטה נמצאים במטבח בסגנון גורמה עם רצפות עץ קשיח עץ מייפל ומשטחי גרניט מזהב ונציאני. הפסנתר הזקן של סבתא של אמי, בן 110, קוהלר וקמפבל, יושב במרכז הבמה, נפילה לזמן ולמקום אחר. זה קטע שיחה שלם מכיוון שהוא בכלל לא מתאים לשאר עיצובי הבית המודרניים במיוחד. זהו פרובינציה צרפתית עם עקומותיה הזורמות וקווים מפוסלים המהווים ניגודיות רכה ואלגנטית על רקע הקוסמופוליטי והנועז מאוד של ביתנו.
תמצאו ראשי תיבות עיפרון בצדי המפתח האחד עשר של הפסנתר, כתב היד לילדות של סבתי מכריז ש"ג'יי ג'יי "היה כאן. בצד השני של המפתח האחד-עשר, תוכלו למצוא את כתב-יד ילדותי בעקבות החליפה, "SIJ" היה כאן. הראיות הסתתרו לכולם מלבדנו שהיינו שם רק רגע בזמן, צוחקים ומשחקים יחד. אני זוכר שישבתי מול הפסנתר שלה לנגן ביום בו הפסידה במאבק בסרטן, והרגשתי שהמוזיקה המלאה והעשירה ממלאת את ליבי השבור. ידעתי שדברים לעולם לא יהיו אותו דבר עבורי.
סבתי ג'יין הייתה אחת האנשים האהובים עלי. בתקופה בהיסטוריה שלעתים קרובות צפויים נשים להישאר בבית, היא השיגה תארים מתקדמים בעיסוק גברי בעיקר. היא זכתה לכבוד רב בתחומה. היא גם הייתה אשת חיל הים מסורה ואם לשניים, מספרת סיפורי אנימציה וקוראת נלהבת, ולימדה אותי להשתמש בלוח של אוייג'ה. ציפורניה תמיד היו צבועות בצבע אדום בוהק, בגדיה היו אופנתיים להפליא, וצחוקה היה מדבק. הערצתי אותה לחלוטין.
ירשתי את הפסנתר כשהיינו נשואים לראשונה. הוריי העבירו את זה מביתם בניו ג'רזי לביתנו הראשון בצפון קרוליינה. זה היה יום קיץ לוהט וארבעת או חמישה אנשי הלידה נהרו סביבו כשהתגלגלה מהמשאית. גופם השרירי נאבק לשמור על יציבותו על הבובות. זה כבד מאוד. בעלי מעריך שהפסנתר שוקל כ -1, 000 פאונד ונדרש צוות של גברים חזקים במיוחד כדי לתמרן אותו. זה נסע איתנו במהלכים רבים, יותר מאלף מיילים ודרך עשר שנות נישואים. היה לנו כיוון לאחר הצעד האחרון שלנו בשנת 2013 והודיעו לנו כי לוח הקול נשבר עכשיו. זה משהו שקורה לעתים קרובות כשמובילים פסנתר או אפילו מגיל. לאחר שבור לוח הקול, לעולם לא ניתן לכוונן בצורה מושלמת והיא שבורה למעשה לנצח.
לפני המהלך האחרון בעלי פנה אלי בהיסוס, "מה עם הפסנתר? אתה רוצה לנסות להזיז אותו שוב? נצטרך לעשות לו סידורים מיוחדים. אני לא רוצה שזה יבוא על המשאית הראשית. זה כבד מדי! " הרגשתי את פני סומקות באדום מהמחשבה שאולי אצטרך להשאיר אותן מאחור. "התחתנת איתי ... והפסנתר שלי, חבר. תגרום לזה לקרות!" הוא צחק מההומור שלי אבל באמת, הוא יודע שאני רציני. הפסנתר של סבתא שלי ייסע איתנו לכל מקום שהחיים האלה לוקחים אותנו מכיוון שכל 1, 000 הקילוגרמים ממנו קשורים לנצח למיתרי הלב שלי.
כשהוא הגיע אחרי המהלך האחרון הזה, שני ילדינו התבוננו אחר המשאית דרך חלון המפרץ הקדמי שלנו, האח הקטן ליד האח הגדול, כשהוא משאיר את רגליהם מעלה ומטה בהתרגשות. "הפסנתר כאן! הפסנתר כאן!" הבן הבכור שלנו קרא, פתח את דלת הכניסה ויצא אל המשאית לברך את חבילת הגברים כשהם מגלגלים אותה דרך דלת הכניסה על הבובות. שני הנערים התיישבו מייד לשחק, ואצבעותיהם הקטנות רוקדות סביב המפתחות, מתענגים על הקקופוניה של פעימות הסטקטו שידיהם יכלו ליצור כעת. הם מעולם לא פגשו את סבתא רבא שלהם, אבל דרך מקשי הפסנתר הם קשורים איכשהו. דמעות שקטות נפלו כשבעלי כרך את זרועותיו סביבי. "אנחנו עכשיו בבית." נתתי למילים שלי להתמזג עם המוזיקה של ילדינו, הנינים של סבתי. "רגע לזכור." אמרתי ברכות.
יש לי חזיונות של יום אחד מתיישב מול הפסנתר עם הנכדה שלי, מתבונן בתלתליה המוזהבים המתוקים מקפצים מעלה ומטה כשהיא משליכה אקורדים בוציים בנחישות רבה לפני שאני מראה לה איפה לכתוב ראשי תיבות משלה. זה יותר מסתם פסנתר שבור בן 110 שנה. זוהי תזכורת במעגל מלא של 1, 000 פאונד, דרך לחבר דורות רבים, דרך מוזיקה, צחוק, הרמוניה ואור. כשאני משחק בזה אני יודע שהיא שם איתי, צוחקת.
