כשגדלתי מעולם לא חשבתי שאהיה אשת איכר. בטח בילינו בחוץ בחוץ, אבל חקלאות מעולם לא נכנסה לי לראש.
אהבתי את חיי הפרברים כילד. אם לא הייתי יכול לגדל להיות גולש מים מקצועי, הדבר הבא הכי טוב היה לגור בעיר גדולה שבה הייתי באמת חווה "חיים". אפילו כשפגשתי את בעלי בקולג 'נהנתי לבקר בחווה של משפחתו - אבל אז המציאות לא שקעה.
כשהיינו יוצאים, החבר שלי דאז היה חוזר הביתה בכל סוף שבוע כדי לעזור בחווה של משפחתו, אבל נראה שהוא תמיד פנה לילות תאריך. בשנות העשרים המוקדמות שלנו, נראה כי החקלאות מעולם לא נקלעה בדרכנו. אפילו אם הוא המשיך לעזור לאביו או שקנינו חווה משלנו בהמשך הדרך, לא היה לי שום מושג כמה זמן ומאמץ עברו לחקלאות.
באופן אירוני תכננו חתונה עם נושא "נסיכה ואיכר" בעיר הולדתנו הקטנה במישיגן. אחרי שהתחתנו עברנו ברחבי הארץ לניו ג'רזי כדי להתחיל את הקריירה שלנו ולהתחיל את חיינו. כשעברנו דירה, כל המחשבות על החווה הושארו מאחור.
אמנם החיים במדינה לא תמיד יהיו קלים או נטולי דאגות, אך מדובר באורח חיים נפלא.
כנישואים טריים, נהנינו מחיי העיר. סעדנו במסעדות מפוארות, צפינו במופעי ברודווי בניו יורק וביקרנו במוזיאונים בכל סוף שבוע. אהבתי את היכולת ללכת לחדר הכושר, לרכב על הרכבת לעיר או לנסוע בימי ראשון לאוקיאנוס. ואז גילינו שאני בהריון.
המעבר הביתה למישיגן נראה כמו הדבר הגיוני לעשות. החברה של בעלי העבירה אותו בחזרה, והתרגשנו להיות קרובים למשפחה. עזבתי את מקום עבודתי כמנהל פנסיה כשעברנו לגור, אבל יוקר המחיה היה כל כך זול יותר במישיגן, עד ששכירותי לא פספסה. בעלי החל לעזור בחווה של הוריו, וחשבנו (ובעלי שכנע אותי) כי רכישת החווה שלנו היא הצעד הבא ליצירת עתיד יציב למשפחתנו.
שנה אחרי שחזרנו למישיגן, חווה של 42 דונם ברחוב מחותני נכנסה לעיקול. אחרי הרבה דיונים (ודמעות וויכוחים), קנינו את חלקת האדמה הזולה (שלמה עם בית חווה שרוף למחצה).
למרות שתשלומי המשכנתא שלנו היו מעל 10, 000 דולר לשנה ואנחנו ציפינו להוציא בערך 30, 000 דולר בשנה על הוצאות זרע, דשן והוצאות אחרות, בעלי הבטיח לי שהחווה תוכל לשלם עבור עצמה. יכולנו גם ללוות ציוד חקלאי של חמותי, והמון שכנים וחברים התקרבו בכדי לעזור לנו להרוס את בית החווה.
בעלי המשיך לעבוד כמהנדס ביום וחקלאי בלילה ובסופי שבוע - ולקח כמעט שנה להכין את החווה שלנו לשתול. מלבד הריסת הבית, היו קבורים סלעים ופסולת שגוררים אותם, בריכה למילוי ועפר לגובה.
התחלנו לנטוע תירס ושעועית סויה בנכס. שילמנו עבור מרבית עלויות התשומה עבור זרעים, דשנים וספריי מתוך החסכונות שלנו, אך לעתים קרובות זה היה מתיחה. עד כה הגידולים הצליחו לשלם עבור החווה, למרות שהיו לנו כמה שנים מפחידות.
עם האיום של בצורת, שיטפונות, עשבים שוטים ונזקי חרקים, תמיד רכשנו ביטוח יבולים, ולמעשה היינו צריכים להשתמש בו לראשונה בשנה האחרונה. בלי הביטוח היינו נכנסים לחובות, אך למרבה המזל הצלחנו להרוויח השנה מעט. אף על פי כן, כשאתה מביא בחשבון את הזמן שבילה בחווה (בין נטיעה, קציר, וביצוע "תחזוקה מונעת" על המכונות) "רווח" הוא מונח יחסי. לדוגמה, בעלי מבלה בקלות 20 שעות בשבוע בחורף ו 40-60 שעות בשבוע בעונות השתילה והקציר.
כאמא חדשה עם קריירה משלי, הייתי לעתים קרובות מתוסכלת ומוכה. זה נראה כאילו בעלי אף פעם לא היה בבית. היו לנו תוכניות לבנות בית בחווה בעוד כמה שנים, אבל בינתיים בעלי היה כל הזמן בדרך. לעתים קרובות הוא נסע לתפקידו ואז נסע ברחבי העיר לחווה בכל סיכוי שהיה לו. אמנם גרנו רק 15 דקות מהחווה, אך לעתים קרובות זה נראה כמו עולם.
מציאות חיי המשק לא הייתה כמו שציפיתי, ואני בהחלט לא הנסיכה שישבה בטרקטור על עוגת החתונה שלנו. בעוד שרוב "העבודה המלוכלכת" נעשתה על ידי הגברים במשפחתנו, הנשים עדיין מילאו תפקיד גדול. החל מטיפול בניירת ובמימון החקלאי ועד לסידורי סידורים או לחקר טכניקות חקלאיות חדשות, חקלאות היא פעילות "כל הטרקטורים הנמצאים על ידי טרקטורונים" שכללה את כל המשפחה, ומהר מאוד הרגשתי שאיננה גורמת לי.
לילות תאריך גם עפו מהחלון, ולעיתים קרובות נותרתי מהבית (לבדי) והרגשתי כמו אשה לא מספקת ומפוית טובה. התמרמנתי על החווה, ואפילו היינו מריבים על המשימות שלי. מצאתי את עצמי מתפלל לגשם כדי שבעלי יישאר בבית, אך בסופו של דבר בימים גשומים אפשרו לו לעבוד על מכונות. ערבי התאריכים כללו בישול ארוחות פשוטות, העמסת הילדים ברכב ונסיעה מחווה לחווה להעביר ארוחת ערב לכל מי שעזר לשתול או לקצור את החיטה, פולי הסויה או התירס.
קשה גם להסביר לחברים ובני משפחתי מדוע אנו נעלמים בתקופות מסוימות של השנה. אנו מתגעגעים לחתונות כשאנחנו שותלים שעועית. אנו מתגעגעים לימי הולדת מכיוון שאנו מפגינים תירס במשך 20 שעות ביממה.
אחרי שנים של לחץ על הנישואין שלי, אני סוף סוף פורש מתפקידי. יעדי הקריירה האישיים שלי נאלצו לעבור בצד הדרך. לא הייתי מסוגל לעבוד בשעות הארוכות שהקריירה שלי דרשה מכיוון שהייתי נחוצה בבית כדי לפרנס את משפחתי בזמן שבעלי נסע לעבודה והלך לחווה. עם זאת, מעט ידעתי באותה עת שאהיה הרבה יותר טוב אחרי ההקרבה ההיא.
כאמא שהייה בבית, יכולתי לראות את בעלי בימים שהוא עבד מהבית. הוא הצליח לבלות עם הילדים בין שיחות ועידה, ולמדנו לערוך ארוחות צהריים עם תאריכים במקום לילות תאריך.
למרות חלק מהתלאות, הבנתי שחווה היא סביבה נפלאה לגדל ילדים. הם לומדים שיש לי את מוסר העבודה שאני רואה ומעריץ אצל בעלי. הם גם חווים את קהילת החוות ממקור ראשון.
באשר לבעלי, הוא אוהב חקלאות ולא יכול היה לדמיין את החיים בלעדיו. מגידול תרנגולות ועד עזרה לסבו לסבך חציר, הוא למד את הערכים של עבודה קשה, השתכרות וכבוד לאחרים.
בננו אוהב חיי משק, והוא מבלה כמעט בכל סוף שבוע ברכיבה על טרקטורים, מחפרונים ומשאיות למחצה עם סבו. אפילו הבת שלנו בת השנתיים אוהבת לצאת ל"טרמפים "ולהסתכל על טרקטורים. החקלאות נותנת לילדים את ההזדמנות לשחק בחוץ ולבלות בחוויות זיכרונות עם המשפחה והקהילה.
למדתי גם לפנות אל שאר הנשים - כמו חמותי וגיסתי - לשם תובנה ואחווה. המנטליות הקבוצתית הזו היא שעזרה לי לנווט את הניואנסים של חיי החווה (ותפקידי כאשת חקלאי). אני חזק יותר בגלל זה.
החקלאות אולי גוזלת זמן, מעייפת ומתסכלת (במיוחד כשמזג האוויר משתנה), אבל זו דרך חיים - כזו שאני מתחילה לאט לאט להבין ולאהוב. זה עסק משפחתי שאנחנו יכולים יום אחד להעביר לילדים שלנו. גם אם הם לא ישתלטו על החווה, אני שמח לתת לילדים שלי את ההזדמנות לפתח מוסר עבודה חזק. יש להם גם תחושה של קהילה עמוקה שרק נוכחת בחווה.
הם ילמדו לעבוד יחד כצוות, וגם ילמדו להוקיר את זמנם בילוי עם המשפחה והחברים. אז בעוד שחיים במדינה לא תמיד יהיו קלים או נטולי דאגות, מדובר באורח חיים נפלא.
